מתאמים עמדות בהורות

הורים רבים מתקשים לגבש עמדה אחידה בסוגיות הוריות, מהפשוטות ועד המורכבות, בגילאים ובשלבים שונים בחיים של ילדיהם. הסיבות לכך רבות ומגוונות: השפעות החינוך מהבית, חוויות ילדות של ההורים, תפיסות עולם שונות וחוסר תקשורת או אי תיאום ציפיות בין בני הזוג.

כך או כך, התוצאות הן שבפועל חוסר הסכמה בין ההורים והעברת מסרים סותרים מבלבלים את הילד ויוצרים מתיחות בלתי נמנעת במערכת היחסים של ההורים, כך שהדינמיקה המשפחתית כולה נפגמת. עם זאת, יועצים זוגיים וחינוכיים סבורים כי ישנן דרכים להתגבר על הפערים ולגבש סגנון הורי משותף, כזה אשר יאפשר גם לבני זוג המחזיקים בעמדות שונות מאוד לנהל משפחה בשפיות.

האם לחשוף את הילד לקונפליקטים?

פזית בלציאנו-נגרין, יועצת משפחתית וזוגית, סבורה כי מקור השוני נובע מהעובדה שבמערכת זוגית כל אחד מגיע להורות מרקע אחר, עם דעות וערכים שונים ואישיות אחרת, ועם אמונות ותפישות שונות בכל הנוגע לגידול וחינוך הילדים. "כאשר מגיחים ילדים לעולם, לפתע מקבלים הפערים בין העמדות הללו תאוצה, מכיוון שישנם נושאים רבים שיש להכריע לגביהם".

בלציאנו-נגרין מציינת כי העובדה שילדים נחשפים לקונפליקטים בין הוריהם אינה מזיקה לכשעצמה. "למעשה, ילדים שנחשפים לוויכוחים בין הוריהם ועדים לדרכי התמודדות ופתרונות שונים מקבלים תמונה בהירה יותר של המציאות המשפחתית, כשהמסר הוא שיש לגיטימציה להשמיע דעות שונות בתוך המשפחה ושלא כולם חושבים אותו דבר. המסר הזה הולם את המציאות, שכן ישנם הבדלים בין גישות והשקפות אצל אנשים שונים".

"עם זאת, ילדים הנחשפים לאווירה הספוגה בוויכוחים ומריבות בין הוריהם ועדים לכך פעם אחר פעם, עלולים לקבל תמונה מעוותת שלפיה מצטיירים החיים כרצף של האשמות, עלבונות, מאבקים ריבים ועוינות. אם אלה חוזרים על עצמם בתדירות גבוהה הם לא רק משפיעים על נפשם הרכה של הילדים, אלא גם מפחיתים מאיכות תפקודם של בני הזוג כהורים".

קואליציות ומניפולציות

כשהתקשורת בין בני הזוג משובשת, אפשר להבחין לא אחת בנטייה להשתמש בילד כאיש קשר. במקרים כאלה אתם עלולים לשמוע (לו היו מכשירי האזנה בבית) משפט כמו: "תגידי לאבא שלא יזיק לו לחזור מוקדם יותר מהעבודה ולבלות קצת עם הבת שלו". בלציאנו-נגרין מדגישה כי מגובה העיניים של הילד חשוב מאוד שמשפחתו תתפקד היטב, וכי אם הוא חש שחיי המשפחה אינם מנוהלים כראוי הוא עלול לקחת על עצמו את האחריות להסביר, להרגיע ולתמוך בהורה החלש יותר ולנסות לפייס את האחר. "במקרים בהם הילד משמש באופן קבוע כמגשר וכמתווך, נגרם לו נזק שעלול להשליך ולהשפיע כל חייו על התפתחותו ודימויו העצמי ועל היכולת שלו ביצירת קשרים", היא מוסיפה.

נטייה נפוצה של הורים, שהיא לא תמיד מודעת, לדברי בלציאנו-נגרין, היא חוסר תשומת לב למסרים שעוברים מבעד למשפטים. "ילד השומע את אביו מתריס לעבר אמו משפט בנוסח: 'את בזבזנית וחסרת אחריות', לא זאת בלבד שיעמוד מול הוריו נבוך וחסר אונים אלא גם יחוש בלבול ויתחיל לשאול את עצמו שאלות, כמו 'האם אמא באמת חסרת אחריות? האם אני יכול לסמוך על אמא שלי?'".

ייתכנו גם קואליציות בין הילד לבין אחד ההורים. בלציאנו-נגרין מתארת: "משפטים כמו 'אני לא מבינה למה אבא לא מרשה לך לאכול בסלון' משדרים חוסר אחדות, יוצרים קואליציות ומערערים את הסמכות ההורית. דינמיקה מסוג זה מלמדת את הילד לתמרן ולהפעיל מניפולציות מול הוריו".

בלציאנו-נגרין סבורה כי ילד הנחשף למריבות קולניות בלתי פוסקות, לגידופים וליחסים עכורים בין הוריו, חווה פגיעה ממשית בהתפתחותו הרגשית ועלול לסבול ממגוון בעיות חברתיות והסתגלותיות, מחוסר בכישורים חברתיים ומדימוי עצמי נמוך: "עלינו לזכור כי ילדים מפנימים את מודל היחסים בין הוריהם ומאמינים שזהו מטבע נכון בחליפין הזוגי. מודל זהה ישמש אותם, קרוב לוודאי, גם בקשרים עם אחיהם ועם חבריהם, וכמובן בזוגיות שלהם".

תפישת ההורות מתחילה בהריון

כבר בתקופת ההריון סוגיות אלה מעסיקות את בני הזוג, והם נוטים להרהר מראש בתפישת ההורות העתידית שלהם. לדברי יעל דר, פסיכולוגית ומאמנת אישית וזוגית, ככל שהבטן גדלה מתחילות להתעורר יותר שאלות אצל כל זוג. "השאלות שעולות הן: איך נתחלק בתפקידים לאחר הלידה? איך אתפקד כאמא/אבא? איך שומרים על זוגיות עם הולדת הצאצא החדש? ועוד. לעיתים עולות גם שאלות עמוקות יותר, כמו: מהו מודל האינטימיות של הוריי ואיך הוא נתפש אצלי? איך הוא נתפש עבורי כילד/ה? מי הם עבורי מודלים חיוביים ליחסי אינטימיות? מה ראיתי או אני רואה אצלם ומה ארצה לאמץ? ועוד".

להערכת דר, ההריון הוא תקופה משמעותית של חיבור זוגי מחדש ותחילת גיבוש זהות משפחתית שתתאים לבני הזוג. "תהליך כזה מכין את בני הזוג לבאות", היא מסבירה, "מכיוון שהם מתארגנים מחדש ולוקחים אחריות אישית וזוגית לפני שהצאצא מגיע. כך הם מונעים את הפחד משינוי שמתרחש עם הגעת התינוק לעולם".

דר ממליצה לבני זוג לעבור תהליך כזה באמצעות טיפול או סדנה, כדי להכין את הקרקע לקראת הבאות. "בשלב הראשוני אנחנו רוצים לבסס ולייצב את חיי הזוגיות, ולכן השאלה שעולה היא איזה בן/בת זוג אתה? הכוונה בכך אינה לבקר או לשפוט, אלא לשפר על פי רצון בני הזוג נקודות שיחזקו את ההרגשה של זוגיות טובה ואיכותית, כבסיס איתן למשפחה שבדרך. כמובן שככל שבני הזוג דומים ברצונותיהם ובצורת מחשבתם, כך יהיה להם קל יותר בדרכם המשותפת".

דר מספרת שהיא נוטה לעודד את בני הזוג לתאר 'איך נראית המשפחה שלהם' בדמיונם. "אני מבקשת להתרכז ולפרט את כל הפרטים ואת כל הרצונות, עד לפרט הקטן ביותר, בזמן שהם בהריון והמציאות הזו עדיין אינה קיימת. הזוג חווה את הרגעים הקסומים של המשפחה שבדרך, אך גם ער לקשיים שעלולים לצוץ".

"חשוב לבני הזוג 'לפרק' קשיים, לברר רצונות ולבדוק עד כמה שניהם רוצים באותו 'דגם' של משפחה ואיפה ניתן לוותר".

3 סגנונות של הורות

כדי להתכוונן למקום שמתאים לשני בני הזוג, כדאי לבחון איך כל אחד מהם מרגיש לגבי סגנונות הורות מסוימים – כאלה שהם רואים אצל הורים אחרים ומתחברים אליהם יותר. עליהם לשאול את עצמם, למשל, אילו תכונות הם ירצו לקחת מכל סגנון.

זיוית ברגמן, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, ת.ל.מ. ירושלים – המרכז לטיפול פסיכולוגי, יעוץ ואבחון, מציינת כי "סגנון הורי" הוא למעשה הדרך שבאמצעותה קובע ההורה את מערכת הכללים, החוקים והערכים עבור ילדיו בתוך המשפחה.

לדברי ברגמן, מקובל להבחין בין שלושה סגנונות עיקריים של התמודדות הורית עם גבולות וחוקים במשפחה. "סגנון הורות שתלטני הוא סגנון קשוח, לא גמיש ומאוד סמכותי. הסגנון הזה נחשב לרודני, וההורים הם אלה שמכתיבים בו את החוקים כשהם מציבים לילדיהם דרישות וסטנדרטים גבוהים מבלי להתחשב בצרכיהם. סגנון זה מאופיין במידה נמוכה של קבלת הילד ובפיקוח הדוק כלפיו, וההורים מבססים את סמכותם על דרשנות ומתן הוראות לילד מבלי להיענות לצרכיו. מחקרים מוכיחים שבמקרים כאלה הילדים מפתחים דימוי עצמי נמוך, מצוקה, חרדה, ואף דיכאון.

"סגנון ההורות הסמכותי הוא פתוח יותר, מכיוון שלפיו ההורה מגמיש את החוקים והגבולות בהתאם לצרכי הילד ולסיטואציה הנתונה. סגנון זה מתאפיין בקבלת הילד תוך הצבת גבולות ברורים: מצד אחד יש דרישות כלפיו, ומצד שני ישנה הקשבה לצרכי האוטונומיה שלו. הורים אלה הם בעצם אסרטיביים אך לא חודרניים, נמנעים ממאבקי כוח לא הכרחיים אך גם מהגנת יתר. סגנון זה כולל כללים וחוקים ברורים, אך תוך התחשבות בצרכי הילד, מתן חום ומשמעת תמיכתית וללא ענישה. זהו גם הסגנון הנחשב ליעיל ביותר, מכיוון שהוא יוצר איזון בין כבוד לילד וראיית צרכיו לבין שמירה על גבולות וחוקים שמקנים לו ביטחון וכוח".

סגנון ההורות השלישי שמציינת ברגמן הוא הסגנון המתירני. "סגנון זה מתאפיין בהיעדר סמכות הורית, כלומר היעדר חוקים וכללים ברורים. ההורים נענים יתר על המידה לצרכי ילדיהם תוך ביטול סמכותם, ממעטים להציב בפניהם גבולות ונמנעים מעימותים ומקונפליקטים. לעיתים קרובות נובע סגנון זה מחולשה וקושי של ההורה להתמודד עם משימות ההורות, ולא אחת נוצר היפוך תפקידים: הילדים הופכים רודנים ושתלטנים, אך התנהגותם זו נובעת מחרדה ומחוסר ביטחון בשל חולשת ההורים".

ברגמן מוסיפה כי מחקרים מראים שהבריאות הנפשית של הילד, דימויו העצמי וביטחונו מתחזקים ככל שקיימת במשפחה נוכחות וסמכות הורית יעילות ומאוזנות. אבל גם אחרי שאימצתם סגנון הורי, היא אומרת, אתם עלולים לגלות אי הסכמה בשלל סיטואציות. למשל: איזה גן יתאים לפעוט, באיזו שיטת ענישה לבחור, מהי התגובה הרצויה כשהילד בוכה, כמה פעמים בשבוע מותר לו לאכול מתוק ועוד. הסוגיות ממשיכות כמובן גם כשהילד גדל ומתחיל לבחון את הגבולות שלנו, וגם כאשר אנחנו מבקשים להעביר את ה"חזון החינוכי" שלנו הלאה לדמויות חינוכיות בעלות השפעה על הילד, החל במטפלת וכלה במורה בבית הספר.

בחלק השני של הכתבה: מדוע המצב מסתבך כשמגיע הילד השני, איך פותרים מקונפליקטים, וגם: גלו מהו הסגנון ההורי שלכם ומהו הסגנון הרצוי»

מתוך: מגזין הורים וילדים